פתח עינים על שבת ל״א

« פתח עינים על שבת ל׳ ע״ב פתח עינים על שבת ל״ב ע״א »

1 שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה, אָמְרוּ: כׇּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת.

2 הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת.

3 הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.

4 אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כׇּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ ״נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד.

5 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי.

6 שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר.

7 שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד״. אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ.

8 אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, כְּתִיב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

9 בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלָשְׁתָּן לִמְקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

10 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״.

11 אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.

12 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

13 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ

14 יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.

15 רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא?!

16 תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳״ — שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״. תִּסְתַּיֵּים.

17 דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע?! אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!

18 דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה מַאי דִכְתִיב ״זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ״ — יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״.

19 כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב! וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר. אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי סוֹתֵר. עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ — לָא הָוֵי סוֹתֵר.

20 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי.

21 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה? כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי, דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, וְלָא קָתָנֵי מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם. שְׁמַע מִינַּהּ.

22 מַתְנִי׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, בַּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.

23 גְּמָ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תִּינַח נִדָּה — חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם — עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם.

פירוש פתח עינים על שבת ל״א

1 מפני מה ראשיהן של בבליי' סגלגלות דקדק מהרש"א דהאמרן דבמילי דעלמא כתיב אל תען ופירש לפי דרכו. אף אנן בעניותין נימא מלתא דרך דרש במ"ש בסנהדרין דף כ"ד דת"ח שבבבל מרורים כזית ופירש שם הרב עיון יעקב דיש להם שכחה ואפשר שזה הבין הלל ששאל מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות כלומר מכוערות כמו שפירש הרא"ש בנדרים דף ס"ו. והן סגלגלות עגולות שאין דבר נקבע בהן כי יפול הנופל ותכף שוכחים. ואומרו מפני מה לפי שיש לתלות בשני דברים ולא ידע איזה הוא טעם כעיקר וזה על דרך שמפרשים המפרשים לשון מפני מה דאמרי בעלמא והכא הספק הוא אם נאמר שזה ששוכחים הוא כי זהו פרי הארץ בבל וכמ"ש פרק חלק בבל ובורסיף סימן רע לתורה שמשכחין הלימוד ע"ש דף ק"ט וכמו שאמרו אוירה דארץ ישראל מחכים כל קבל דנא בבל היא גורמת לשכח הלימוד או נימא דגורם להם זה ששוכחים תלמודם מפני רוע סדר לימודם וקלקול סדרים בלימודים דין גרמ"א שישכחו. וז"ש מפני מה דיש שתי טענות ושאל להעמידו על האמת ואמר לו בני שאלה גדולה שאלת דהיא שאלת חכמה ובפרט דהור' דיש לו שני טעמים רק שאל למען דעת איזה יכשר. והשיב לו מפני שאין להם חיות פקחות כלומר רבותיהם שנמשלו לחיות שמתקנות הולד כמ"ש בסוטה פ"ק גבי שפרה ופועה ורבותנו שבבבל באותו פרק לא היו פקחים על זה ללמד לתלמידיהם שילמדו בקול רם ויסדרו לימודם ויחזרוהו ק"א פעמים וידקדקו בלשונם כדאמרינן בעירובין דאם כך היו עושים אף דהארץ רעה וגורמת לשכוח הלימוד הוה תלמודם מתקיים בידם על ידי טורח ובזה מתורץ מה שהקשה הרב באר שבע שם פרק חלק וא"כ רוע סדרם גרם להם. והשואל פחים טמן לו בשאלה זו דהלל היה בבלי ולבזויי אתא לבבל ויושביה עליה. והשיב לו דטעמא שאין להם חיות פקחות לא כן הוא שעלה לארץ ישראל דאוירה מחכים ושמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

2 מפני מה עיניהם של תרמודיין טרוטות אפשר שיובן במ"ש ביבמות דף י"ו למ"ד דאין מקבלים גרים מתרמודיין ואמרו מ"ט פליגי בה ר"י וסביא חד אמר משום עבדי שלמה וחד אמר משום בנות ירושלם. וידוע דמניצוצות הקדושה אשר נפוצו בין הגוים משם באים הגרים. וניצוצות הקדושה עינים להם כמ"ש המקובלים בפירוש אומרם נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות כלומר דהרשע אי אפשר לחיות אם לא בניצוץ הקדושה הגנוז בו וכמ"ש ואתה מחיה את כלם ולכן הצדיק ההוא נתן עיניו כלומר היה מקבץ חלקי הקדושה שבו בחיבור אחד וכיון דהחלק מתדבק בכל אז ידלג ניצוץ הקדוש אשר ברשע ומתחבר עם הקדושה שבו וז"ש נתן עיניו בו כלומר ניצוצי קדושתו ואז הרשע נעשה גל של עצמות כי הקדושה שבו המחיה אותו חלף הלך ונתחבר בקדושת הצדיק והנה הוא נשאר גל של עצמות יבשות בלי לחות כלל כי בצאת ניצוץ הקדושה שבו פסיק לחיותיה עד כאן דבריהם ז"ל. וז"ש מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות כלומר משונות משאר עינים כמו שפירש רש"י דאין באים גרים מהם דאינם מקבלים אותם והן הן ניצוצות הקדושה עינים להם ואמר מפני מה דמספקא ליה כי טעמא משום עבדי שלמה או משום בנות ירושלם. והשיב לו מפני שדרים בין החולות חולין גמורים וסרוחים על ערשותם ותרוייהו איתנהו משום עבדי שלמה ומשום בנות ירושלם וזהו חולות תרתי משמע:

3 מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות אפשר דשאל על עושרם שמתקיים וכמשז"ל על פסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם זהו עושרו של אדם שמעמידו על רגליו וז"ש מפני מה רגליהם עושרם של אפרקיים רחבות כלומר שמאריכים בעושרם ושאל מפני מה אם הטעם הוא משום שרעים וחטאים הם והיה העושר ההוא להאכילם בעה"ז מיעוט זכיותיהם או אדרבא מכח צדקת אבותיהם והם וזה חסדם מאריך עושרם. והשיב מפני שדרין בין בצעי המים כלומר הטעם הוא מפני שפנו מארץ ישראל וכמ"ש בשביעית פ"ו בירושלמי גרגשי פנה והאמין להקב"ה והלך לו לאפריקי עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי ובשכר שפנו מארץ ישראל זאת תהיה להם עושר וכבוד וארץ טובה. אחר זמן ראיתי מעשה זה באבות דר' נתן גבי הלל ושמאי קבלו מהם ע"ש ודוק:

4 אתה הוא שקורין אותך נשיא ישראל אמר לו הן אפשר דכיוין להקניטו לומר קורין אותך וזכית לשם כי אינך ראוי לכך והלל לפי רוב הענוה א"ל הן כלומר הדין עמך שאיני ראוי לנשיאות אלא שזכיתי לשם ובעל השם אני:

5 מפני מה א"ל מפני שאבדתי וכו' אפשר לומר דהלל מרוב ענותנותו בקש לו צד זכות במה שאמר אל ירבו כמותך בישראל דיש סברא לומר דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכבר איכא מאן דסבר הכי פ"ק דקדושין ואינה הלכה ע"ש. ומ"מ היה אפשר לומר דהאי גברא קסבר הכי ולזה אמר אל ירבו כמותך בישראל דהנשיא צריך לנהוג נשיאותו ברמים ולזרוק מרה כדאשכחן דרבי הגם דענותן סגי הוה פקיד הכי לרבן גמליאל בנו פרק הנושא ע"ש וכונתו דנשיאי ישראל לא יעשו כמעשהו ממנו דאין כבודם מחול וזהו צד אחד לזכות. או שמא שכיוין להקניטו מאד לראות אם יכעוס ועל כל פנים לא מלבו לזלזלו ולזה אמר מפני מה דהא איכא צדדים לצדד בכונתך והגד נא לי עוצם כונתך:

6 הוי זהיר ברוח"ך. רמז לו מקרא שכתוב במשלי סי' ט"ו מרפא לשון עץ חיים ושבר בה סלף ברוח ופירש"י כשיסלף בלשון סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים וכו' ע"ש וזהו שרמז לו הוי זהיר ברוח"ך שאתם שאתה חוטא בלשון ותשבר ברוח ויומתק יותר לפי מה ששמעתי מחד צורב' מרבנן זלה"ה שפירש בכתוב הנז' במ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמדבר לשון הרע פוגם ברוח וז"ש שלמה בחכמתו וסלף בה בלשון שבר ברוח כי פוגם הוא בחלק הרוח עכ"ד. ולפ"ז מה מתוק אמרי קדוש ההוא אמר הוי זהיר ברוח"ך גלה סודו כי בחטאו בלשונו פוגם ונפגם בחלק רוחו ומן הראוי הוא לשו' והוי זהיר ברוח"ך דייקא:

7 ע"מ שתלמדני כל התורה על רגל א' וכו' דחפו באמת הבנין וכו' דעלך סני וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף פ"ט בס"ד:

8 גיירני ע"מ שתשימני כ"ג וכו' בא לפני הלל גייריה. התוספות ביבמות דף כ"ד כתבו דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת דאתיא לקמיה דרבי גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל. וקצת יש להרגיש דההיא דהתכלת דאתיא לקמיה דר"מ כפי מ"ש התוס' שם לא אמרה על מנת שאנשא לאותו תלמיד רק הוציאה הכתב להראות דלשם שמים היא באה כי ראתה קדושת מצות ציצית וכמ"ש שם רש"י בהדיא. וראיתי להרב בני חיי דף קפ"ו ע"ג שהקשה על התוס' דא"כ כי פריך התם אמתני' הא גיורת מיהא הויא והוצרך לומר דאתיא כמ"ד דכולם גרים הם לימא דאיירי דאנו בטוחים דסופה לש"ש וכו' ע"ש ולק"מ דאוקימנא למתניתין כהלכתא דכולם גרים הם וכמו שפסקו הפוסקים והא ניחא ורווחא מלאוקמא דהכא במאי עסקינן באדם גדול כהלל כי שיח וכי שיג לו דסופו לעשות לש"ש דזה דוחק הרבה דמתני' מילתא פסיקתא קתני ואיירי בכולי עלמא ופשוט. ועין לו ראתה להרב בני חיי הנז' דף קפ"ב אהך עובדא כתב קושיית התוס' בשם העולם ונדחק לתרץ ע"ש ובחידושי אגדות למהרש"א בשמעתין:

9 ענותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. פי' כי בחינת הגרים היא דוקא שם כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולזה נקראים גרי צד"ק בחי' השכינה משא"כ ישראל שמדרגתם עליונה וכמ"ש א' מהם ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו':

10 עסקת בפריה ורביה. הא דלא קאמר קיימת פו"ר ואמר עסקת היינו להשיא יתום ויתומה ע"כ דברי מהרש"א ולא היה צריך הרב לידחק בזה דהשתא ליתיה בשאלה על נשואי יתומי' רק כשיעמוד לדין על גמילות חסדים וצדקה. אמנם זו אינה צריכה לפנים דשפיר נקטי עסקת בפו"ר ולא שאלו קיימת פו"ר דאין בידו שיהיו לו בנים או אם היו לו להשאירם ברכה אחריו ושלא ימותו בחייו ומשכחת לה דיעסוק בפו"ר כמצותו לשם שמים ולמעבד כמה טצדקי ולא יעלה בידו מכמה מיני עצב"י דשכיחי בעה"ז לכן שואלים עסקת בפו"ר דאם יעסוק כדינו ולא הו"ל בני או הו"ל ומיתו אין עונשו גדול כמי שלא עסק וזימנין דאין לו עונש כלל והוא היודע נסתרות: ודרך דרש אפשר לומר ותעלה ארוכה לקושית התוספות שהקשו גבי מאי דאמרינן אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון. ונדחקו לתרץ דהרי הכא אמרינן דראשית כל שואלי"ם הלכו בו נשאת ונתת באמונה ע"ש פ"ק דסנהדרין. ויראה דרך דרש דכל הני שאלות שייכי נמי לדברי תורה ונמצא דתחילת דינו על ד"ת כיון דבכל שאלה מאלו אף היא תסי"ב אמריה על דברי תורה דהשאלות הם סתמיות ואתיא מכללא בכל אחת על ד"ת נשאת ונתת באמונה אם כשמפלפל עם חביריו ורבו היה באמונה שלא כיוין להטעות' או לביישם או להעמיד דבריו אף שהכיר טעותו או לחלוק עליהם במה שיודע שהאמת אתם ולכבוד עצמו ולהגדיל שמו כופה פסכת' ואגב חורפיה מפיו לפידים יהלוכו ומראה פנים לבטל דברי החולקים ויודע בעצמו כי האמת אתם והוא עון פלילי. עסקת בתורה בקביעות עתים דלא להשנאה. עסקת בפריה ורביה לפרות ולרבות בתורה כמ"ש בהקדמת זהר הקדוש דלא סגי בעסק התורה אלא צריך לטרוח וליגע לחדש בפרד"ס ולהוציא לאור בני דהוו ליה במעמד הר סיני. ומשר'ה אמר עסקת משום דצריך לעסו' ולהוליד תדיר ואין שיעור לפו"ר זו בתורה, צפית לישועה כי בימי המשיח יתגלו מקורי אורות התורה ונחזה נפלאות מתורתו וכמשז"ל שתורה זו בערך שהי' סתומה וקצרה דעתנו להבינה היא הבל לפני תורתו של משיח שאז נבין התורה ובכלל אשר יחכה האדם לישועה הוא ג"כ לזכות להבין התורה הקדושה לאמיתה. פלפלת בחכמה וכו' ונמצא דבכלל השאלות האלו הוא נדון על דברי תורה ושפיר קאמר תחילת דינו של אדם על ד"ת כי כל השאלות על זה והנה תסובינה על דבר תורה:

11 פלפלת בחכמה. לכאורה ק' ממ"ש פ"ד דנדרים דפלפולא ניתן למשה רבינו ע"ה לבד והוא נהג טובת עין ונתנו לישראל וכיון דה' לא ציוה לישראל על הפלפול רק למשה רבינו ע"ה. מה זה היה לשאול לאדם פלפלת בחכמה בדבר שלא נצטוה. ואפשר לומר דאיכא תרי פלפולי דאחד הוא לידע דיני התורה במדות שהתורה נדרשת דצריך לפלפל לדעת משפטי ד' וזה ודאי נצטוו ישראל עליו כי הוא עיקר ידיעת התורה. אך הפלפול אחר שידענו הדין לפלפל בשקלא וטריא משום יגדיל תורה זה ניתן למשה רבינו ע"ה. ומה ששואלים פלפלת בחכמה הוא על חלק הפלפול למען דעת דיני התורה:

12 דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות וכו'. הקשה הרב ישרש יעקב דהכתוב קראו אוצר והיכי קאמר שמפתחות החיצוניות לא מסרו לו ועוד דגם ר' ינאי מכריז חבל על מאן דלית ליה דרתא וכו' והול"ל ופליגא דר' ינאי וכו' ותירץ ע"ש ומה שהקשה דהול"ל ופליגא דרבי ינאי כפי סברא זו דודאי פליגי דמר מדמה יראה למפתחות חיצונות ומר מדמה לחכמה חיצונה לכאורה היה אפשר לומר דכיון דפשיטא דפליגי לא איצטריכא לש"ס לומר ופליגא דלא קאמר הש"ס ופליגא אלא היכא דיש מקום לומר דלא פליגי וכמה דכייל לן הרב בני חיי בלשונות הרמב"ם דף י"ד משם הרב מהר"א ן' חיים: אמנם נראה לומר דאין כאן מחלוקת כלל דלעולם היראה דבר גדול אוצר כלי חמדה אמנם כלפי מ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' לענין זה נמצא שיראה קודמת לחכמה והיא כניסה ומבוא לחכמה ובערך זה שהיא התחלה דימה ליראה למפתחות החיצונות אבל בערך היראה עצמה והדר יקרה היא פנימית ולזאת יקרא אוצר והחכמה בערך עצמותה היא שער לפי פשטן של דברים והנגלות לנו. ועוד יש לומר קרוב לזה לפי הפשט דיראה דבר גדול והחכמה שער. אבל לגבי המעשה וקיום המצות רבה בר רב הונא מדמה המעשה וקיום המצות לבית והיראה והחכמה למפתחות חיצוניות ופנימיות שהחכמה ויראה הם מפתחות ליכנס לבית הקיום מצות ובערך זה היראה חיצונה דומה למפתח החיצון והחכמה מפתח הפנימי. ועל דרך האמת אפשר לומר דהיראה היא אוצר ודאי מלכותא דרקיעא והיא חצר החיצונה וקדושה ראשונה בערכנו. ומה שדימה לתורה שער אינו שער ליראה אך הוא שער ליכנס אל הקדש פנימה ודוק כי קצרתי:

13 ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא וכו' אפשר לפרש דפליגי בפלוגתא דהרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין אם חייב לעמוד לפני בעל מעשים דהרמב"ן סבר דלא אשכחן קימה לפני בעל מעשים והר"ן השיג עליו וכתב דכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בענינו עומדין מפניו שלא ציוותה תורה לקום מפני החכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים ע"ש בהר"ן פ"ק דקדושין סברת הרמב"ן וסברתו באורך. ואפשר דבהא פליגי ר' סימון ור' אלעזר וז"ש ר' אלעזר ניקום מקמי' דדחיל חטאין הוא דהיה מפורסם דמארי דעובדין הוא ואין ספק בענינו ובודאי חייבים לקום מפניו דמעיקרא לא ציותה תורה לקום מפני חכם אלא שהתורה מביאה לידי מעשים כמ"ש הר"ן. וא"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא דסבר כסברת הרמב"ן ז"ל דמעולם לא אשכחן דחייב לקום מקמי בעל מעשים וכל החיוב אינו אלא לעמוד מפני חכם. ואהדר ליה אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין וכו' כלומר מיעטת בשבחו כמ"ש רש"י דתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וגלה סודו דמה שנצטוינו לקום מפני חכם היינו משום דכפי חכמתו כן ירבה לדקדק במעשיו ולעבוד עבודה תמה וכי אמינא דחיל חטאין הוא תכלית השבח דודאי חייבין לעמוד מפניו וכמו שביאר הר"ן ז"ל: ויתכן לפרש כל המאמר בדעת הרמב"ן כי הנה כתב ז"ל דאין חיוב לעמוד מקמי בעל מעשים אך אהני דאפי' ריש מתיבתא דרביה הוא ליקום מקמיה ואין כאן משום זקן ואינו לפי כבודו והיינו דאמר ר' אלעזר ניקום דדחיל חטאין הוא כלומר כמה גדול אדם זה דאפי' רביה איבעי ליה למיקם מקמיה דדחיל חטאין הוא ואין כאן משו' זקן ואינו לפי כבודו. ואהדר ליה ניקום דבר אוריין הוא כלומר לדידן דלית אנן רבוואתיה לא צריכא לבקש טעמים אלא ניקום דבר אוריין הוא ואהדר ליה אמינא לך וכו' כלומר כונתי להגדיל יקר תפארת גדולתו דדחיל חטאין הוא דאפי' רביה קאים מקמיה וממילא ודאי דבר אוריין הוא דלא אשכחן חיובא למיקם מקמי בעל מעשים לחוד ונמצא שהגדלתי בשבחו: וראיתי למהרימ"ט בראשונות סי' ק' שכתב על מאמר זה וז"ל וא"ת ואי דחיל חטאין ולאו בר אוריין מאי רבותיה הרי אמרו אם ראית ת"ח נוקם ונוטר כנחש חוגרהו על מתניך ואם ע"ה חסיד אל תדור בשכונתו. ואני רגיל לפרשה הכי אמינא לך אנא דחיל חטאין הוא דלא ע"ה חסיד ואת אמרת לי בר אוריין דבכלל דחיל חטאין בר אוריין ובכלל בר אוריין לא הוי דחיל חטאין עכ"ד וקרוב לזה כתב מהרש"א. וק"ק דהתנן פ"ב דאבות אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד ופירשו רש"י ורבינו עובדיה דע"ה ירא חטא אפשר להיות ומתניתין גופא הכי מוכחא. וא"כ איך קאמרי רבנן מהר"י מטראני ומהרש"א דבאומרו דחיל חטאין ודאי דהוי בר אוריין דהרי אפי' ע"ה משכחת לה ירא חטא ויותר יקשה על מהרש"א שכתב וז"ל וגברא דדחיל חטאין ולא הוי בר אוריין ודאי דלא משכחת כמ"ש אין בור ירא חטא עכ"ל והנה הרב מביא ראיה כנגדו דמשנתנו לא מעיט אלא בור אבל ע"ה מצי למיהוי דחיל חטאין: ולדברי הרב מהרימ"ט אפשר ליישב דמסתמא כי השב"ח השבי"ח ר' אלעזר דדחיל חטאין הוא אינו בסתם ירא שמים אלא כאותה ששנינו פ"ב דאבות ר"ש בן נתנאל ירא חטא. ופירש רבינו עובדיה ירא חטא מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מאי רבותיה אף ע"ה אפשר להיות ירא חטא עכ"ל ועמ"ש הרב מהר"ש פרימו ברמזיו פ' תשא. ומסתמא כי משתבח ר' יעקב בר אחא בהא הוא דמשתבח ולזכות למעלה זו ליכא ספיקא דאצטריכא ליה למיהוי בר אוריין. ועמ"ש הרב תי"ט פ"ג דאבות משנה ט' ולא היה צריך לחלק בין מחשבה לפועל דהא ע"ה יכול להיות ירא חטא:

14 דרש רב עולא מאי דכתיב אל תרשע הרבה וכו' הרב עיון יעקב פירש דלא קשיא ליה אל תהי צדיק הרבה דפירושו הוא אל תהי צדיק הרבה שלא לעשות עבירה לשמה ובזה פירש פ' קרע ה' את ממלכות ישראל ונתנה לרעך והכי הוי מדה כנגד מדה. אך לפי זה שאול חמל על הצאן וסבר דפירוש אל תהי צדיק הרבה דמותר לעשות עבירה לשמה וראיה מתמר שזנתה לשמה יצאו ממנה מלכים לכך ונתנה לרעך זה דוד שבא מיהודה ותמר ע"כ דבריו ז"ל. ונראה דכונת הרב ז"ל דאע"ג דכששאול דן ק"ו מעגלה ערופה יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה מ"מ חשב דלזבוח לה' נקרא עבירה לשמה. אבל כפי דרך זה יש לחקור דס"ס היכי הוי מדה כנגד מדה אדרב' זו היא שקשה דהני בי תרי סתרא"י נינהו דענין שאול סותר הקודם מעשה תמר דהרי תמר עשתה עבירה לשמה ונפיק מינה נביאי ומלכי ואלו שאול משום דעביד עבירה לשמה מלכותא העדיו מיניה. ונראה דכי אתמר עבירה לשמה היינו דבפרט זה לא ציוה ה' רק דציווי ה' הוא כללי ובפרט זה אף שהוא עבירה לפי ציווי הכללי מ"מ בענין זה הוא לשמ' ומצוה היא ונוטלין עליה שכר דמתה לתמ"ר. אבל גבי שאול דבפרט זה עצמו ציוה ה' להחרים הכל לא שייך כאן לעשות עבירה לשמה בפרט זה עצמו ועבירה גמורה תחשב. וז"ש לו שמואל הנביא קרע וכו' ונתנה לרעך הטוב ממך שהוא עם היות דאתי מעבירה לשמה הוא טוב ממך דגבי תמר מיקרי עבירה לשמה ואתה לא כן עבירה גמורה לחוד היא בידך וזהו הטוב ממך: ואפשר לומר על דרך זה בסגנון אחר במ"ש הרב עיון יעקב לעיל בדף ל' שמחל הקב"ה לדוד המלך ע"ה על אותו עון שהיה עבירה לשמה כי היכי דלא לימרו עבדא זכי למאריה ע"ש. והיא עבירה לשמה כדאמרינן בעלמא אבל הא דשאול אין כאן עבירה לשמה והיינו דאמר ליה שמואל ונתנה לרעך הטוב ממך דאיהו עביד עבירה לשמה ואני מוחל לו אך אתה סברת דעשית עבירה לשמה ולא היא:

15 שאינן חרדים ועצבים מיום המיתה. אפשר לפרש הכפל במה ששמעתי משם מר זקני החכם השלם והדר זקנים כמהר"ר ישעיה אזולאי זלה"ה שהיה מפרש במ"ש פ"ק דברכות יזכור לו יום המיתה דהכונה שיזכור ליצר הרע שעתיד למות וליבטל כדאמרינן בשילהי סוכה והרשעה כלה כעשן תכלה עכ"ד. ואפשר שזהו הכפל שאינם חרדים כלפי הרשע. ועצבים כלפי היצה"ר שגם עליו יעבור כוס ואת רוח הטומאה היתה לבער ולא די זה אלא שלבן בריא להם כאולם כלומר שהגיעו ברשעם עד שעשו היצה"ט רע וזהו שלבן לב אחד לאפוקי הבינוניים דקרינן בהו בכל לבבך בשני יצריך והרשעים אין להם אלא לב אחד והוא יצר הרע כי גם את הטוב נעשה רע והיו לאחדים לב אחד לרעה ובריא כאולם פתוח לרוחה כי אין עוד יצה"ט להצטער ולחשוב קצת בתשובה ובריא להם כאול"ם בעבור זאת. וז"ש הכתוב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום רק למעט מחשבה טובה אלא רע כל היום הגם דרשעים מלאים חרטות הגיעו למדרגה שמחשבתם לרע כל היום תדיר כי אין עוד יצה"ט לחשוב טובה כלל:

« פתח עינים על שבת ל׳ ע״ב פתח עינים על שבת ל״ב ע״א »